מה תרצה להיות כשתהיה גדול?

כשהוריי עברו דירה והיינו צריכים לארוז ארבעים ושלוש שנים לארגזים נתקלתי בהמון תמונות ילדות. כל תמונה פתחה דלת לסיפור אחר וכך במקום לארוז מצאנו את עצמנו יושבים ומתרפקים על סיפורים מהעבר, בין כל התמונות מצאתי כמה תמונות שהיו בעצם תיעוד לשאלה ״מה ארצה להיות כשהיה גדול?״

כבר בגן הילדים הייתי אוסף את כולם בחצר ומכריז שעכשיו משחקים מחבואים, החלטתי מי יהיה הראשון שיספור ומי יפסיד בכל סבב, בבית הספר היסודי אח שלי ואני החלטנו "להקים" בית ספר בבית, הוא המנהל אני המורה ואחותי התלמידה, הייתי חוזר בכל יום מבית הספר ומיד מכין את הדברים שאני אלמד בבית הספר שהמצאנו לעצמנו.

בכיתה ו' החלטתי להתמודד בבחירות ליושב ראש מועצת התלמידים של בית הספר ודאגתי שכל המשפחה שלי תיקח חלק ובמשך שלושה ימים הושבתי את כולם להכין שלטים "תבחרו בגיא יהיה לכם כדאי"

כשנבחרתי ברוב קולות החלטתי לא להיות סתם מישהו שמייצג את התלמידים בבית הספר ונאבקתי במורים ובמנהלת בית הספר על מנת להפוך את בית הספר ליותר מהנה ונעים. השגתי אישור לצייר משחקים בצבעי שמן על רצפת חצר בית הספר, התעקשתי בכל הפסקה להוציא מערכת הגברה ולהשמיע מוסיקה (כמובן שהייתי חופר כל ההפסקה במיקרופון ומנהל תחנות משחק). היום קוראים לזה הפסקה פעילה, בתקופתי זה לא היה נהוג והרגשתי שעשיתי שינוי עצום.

בחטיבה מהר מאוד הסתגלתי ולקחתי חלק בכל פרויקט או אירוע והייתי זה שמצחיק את כולם בפסטיבל השירים של בית הספר, במקביל השקעתי כל רגע אפשרי בשבט יפו עד שהתחלתי להדריך בכיתה י' ולהוביל טיולים ומחנות קיץ. שם התאהבתי סופית, שם נדלק משהו בתוכי שגרם לי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי.

בתיכון למדתי משחק ולרגע האהבה להדרכה התערערה, סיימתי תיכון בהחלטה שמיד אחרי השירות הצבאי אלך ללמוד משחק ושמתי את האהבה הקודמת בצד על מנת להתמקד בחלום החדש. השירות בצה"ל נתן לי סטירה וגרם לי שוב לחשוב על מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים וביום שהשתחררתי מצה"ל יצאתי מבולבל ואמרתי לעצמי "תמיד שאלו אותי מה ארצה להיות שאהיה גדול, עכשיו זה הרגע עכשיו אני גדול" ועדיין לא הייתה לי תשובה ברורה, עצרתי הכל ועבדתי בעבודות זמניות על מנת לחסוך מעט כסף וטסתי לטיול הגדול בהודו.

כשחזרתי מהטיול החלטתי בכל זאת לנסות והלכתי למספר אודישנים בבתי ספר למשחק אבל תוך כדי ההכנות הרגשתי שאני עושה משהו שאני לא באמת שלם איתו, החלטתי להפסיק לנסות ומהר מאוד נשאבתי חזרה למקום הבטוח והאהוב להדרכה.

מאותו הרגע האהבה לעבודה עם ילדים ונוער ולעמידה מול קהל הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי עד התמכרות של ממש, בדרך היו תחנות שבהן עצרתי ותהיתי לעצמי האם אני עושה את מה שאני עושה כי זה המקום הבטוח שלי? כי זה מה שאני יודע לעשות ולא ניסיתי משהו אחר? זה מה שאעשה כל חיי? ועוד לא מעט שאלות שבהם הפחד השתלט וניהל את השיחה.

לרוב השאלות עניתי בביטחון שלא ברור לי מאיפה הוא הגיע, שאני עוסק בהדרכה ואני באמת אוהב את זה בכל ליבי שאני עושה את זה מתשוקה אמיתית ונהנה מהדרך, היום אני יודע להגיד עם סימן קריאה שזה העולם שבו אני רוצה לעסוק כל חיי, תוך כדי המסע לתשוקה הצטרפה שליחות וחיזקה בי את האמונה שעברתי דרך בתחום ויש לי המון להעביר הלאה.

לפעמים משהו בוחר בנו כבר כילדים וכשאנחנו מתבגרים אנחנו לא מייחסים לזה יותר מידי חשיבות או מבטלים מיד חלומות שהיו לנו כילדים, כי זה לא ריאלי למציאות שאנחנו חיים בה או בגלל שהחיים לקחו אותנו למקום אחר וקשה למצוא את הדרך חזרה.

אחרי הכל הגעתי להבנה שלשאלה "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?" אין באמת תשובה אחת, אני יכול להיות כל מה שארצה, מתי שארצה ואני יודע שאני שעוד אעצור הרבה פעמים בדרך ואשאל את עצמי את השאלה הזו ואולי בעצם המילה ״גדול״ לא מתכוונת בכלל לגיל, אלא היא בכלל מתייחסת לגדילה הפנימית שלנו בתוכנו.

אז מה אתם תרצו להיות כשתהיו גדולים?