להחזיק לפחד את היד

לפני כמעט שבע שנים, בתחילת הקשר שלי ושל נתן, עוד הייתי עמוק בארון. כדי להוכיח לו שאני רציני לגבינו, הבטחתי לו שניפגש גם באור יום, מחוץ לדירה שלי. אמרתי לעצמי "יש זמן, לא חייב מחר" אבל בתוך תוכי ידעתי שיבוא הרגע. ואז קבענו. דייט ראשון אמיתי, בחוץ. בערב, לא נסחפתי. אבל זה היה צעד ענק בשבילי.(בראש שלי הייתי פרנואיד שמשוכנע שכולם עוקבים אחריו)

גרתי אז ברחוב בלוך ליד כיכר רבין. בחרתי מסעדה הכי קרובה לבית כדי שההליכה תיגמר מהר. כדי שהפחד יירגע כמה שיותר מהר. וככל שהערב התקרב לא היה לי אוויר. הפחד צעק לי "תבטל אתה עושה טעות מה אתה חושב לעצמך" אבל רציתי את הקשר הזה. רציתי את נתן. ונשבעתי שהפעם אני לא נותן לפחד לנצח.

יצאנו לרחוב. אני בקושי נושם. כל צעד מרגיש כאילו מישהו עוקב, בוחן, מצלם, שואל "מי זה הבחור לידך?"(כמובן שהכל רק בראש שלי.) נתן מנסה להקליל, להרגיע. מנסה להחזיק לי יד. ואני מיד דוחה אותו, מבקש שלא. שהוא לא יעשה שום טעות ש"תגלה" אותנו

.

במסעדה אני רק חושב מה אענה אם פתאום מישהו שאני מכיר יראה אותנו. איזה שקר אמציא. ופתאום בקבוק יין מגיע לשולחן, שמפניירה ליד השולחן, חגיגיות באוויר ואני רק מזיע וחושב "הלוואי שייגמר כבר."

בדרך חזרה נתן עושה עוד ניסיון לאחוז לי את היד ואני שוב נסגר. הגענו לדירה, ואני מותש. מתוסכל. ורק רוצה דבר אחד - לחיות בלי פחד.

בשבוע שעבר חגגנו שלוש שנות נישואים. לא בגדול רק אנחנו, באהבה. ופתאום חשבתי לעצמי אולי הגיע הזמן לתקן את הערב ההוא נסענו לרחוב בלוך. חנינו איפה שפעם רעדתי מפחד. ביקשתי מנתן שיחזיק לי את היד לאורך כל הדרך. בגאווה. עם חיוך ענק. הזמנתי מקומות במסעדת אמור אמיו בדיוק איפה שישבנו אז. אפילו באותו השולחן. רק שהפעם הייתי שם. באמת. נהנתי. צחקתי. נשמתי. אהבתי.

והפחד היה שם. אבל הפעם אני החזקתי לו את היד. לא נתתי לו להוביל. הוא חלק ממני, אבל הוא כבר לא מנהל אותי. פחדים לא נעלמים. אבל אפשר לתת להם מקום בלי לתת להם כוח. וזה, מבחינתי ניצחון.

אם אתם קוראים את זה ורועדים מלחשוב "מה יגידו", או מפחד להראות את עצמכם באמת אני רואה אתכם. ואווווו, איזה חופש מחכה לכם בצד השני.

שתפו אותי - מה הדבר הקטן או הגדול שהפחד עדיין מחזיק אצלכם?