לבחור בעצמי

כל חיי גדלתי בצניעות והשתדלתי להכיר תודה כמעט על כל דבר, כמובן שתמיד היו את הפעמים האלה שהכל נראה לך מובן מאליו ואתה ממשיך את חייך כרגיל, כאילו חייבים לך משהו, אבל ככל שאתה גדל, אתה מתחיל להבין עד כמה לא כל דבר בחיים הוא מובן מאליו, עד כמה הכל שברירי והשנה האחרונה היא רק דוגמה קטנה לשבריריות הזו.

כבר הרבה זמן שאני תוהה לעצמי האם לשתף ברגע אחד מאוד משמעותי בחיי, הרגע הזה שלראשונה בחרתי בעצמי, הרגע הזה הוא יחסית "טרי" והוא התרחש לפני שנה וחצי, אבל בשבועות האחרונים קרו כמה דברים שהחזירו אותי שנה וחצי אחורה והחלטתי כחלק מתהליך שאני עובר שאני חייב לשתף.

אחרי כמעט 9 שנים שעבדתי בתנועת הצופים יצאתי לדרך חדשה והתחלתי לעבוד במרכז קהילתי במרכז תל אביב, ההתחלה הייתה באנרגיות שיא ובמשך הזמן התחלתי להתאהב בתפקיד ובצוות שעבדתי איתו, הכל זרם חלק, הייתה אווירה מאוד טובה ועבדתי המון שעות, אבל הסיפוק היה ענק.

בזמן שעבדתי במרכז הקהילתי קרו לי לא מעט דברים בחיים, גליתי שהסרטן חזר ועברתי טיפולים. התחלתי טיפול פסיכולוגי ועשיתי עבודה אינטנסיבית עם עצמי, בתוך תוכי הרגשתי שהשינוי שעשיתי במקום העבודה שלי לא מספיק ושאני חייב לעשות שינוי משמעותי גם בנפש ואכן זה מה שעשיתי.

עברתי ימים ולילות לא קלים, אבל לא נתתי לדבר לפגוע לי בעבודה, עדיין הייתי מגיע כל בוקר באנרגיות חיוביות ודואג כמובן לחייך להקשיב ולעזור בכל מה שצריך. אחרי כמעט שנה וחצי של עבודה הרגשתי כבר בבית והאנשים המדהימים שעבדתי איתם הפכו להיות סוג של משפחה, עם הזמן גם הרגשתי בנוח להתחיל להיות מי שאני ולשתף את החברים לעבודה ולא להשאיר כמו תמיד את הכל אצלי בבטן, בפסח 2019 הצלחתי לעשות צעד עצום שחיכיתי לו שנים ויצאתי מהארון.

בהתרגשות שיא, התחלתי לאט לאט לשתף את הצוות שלי בעבודה, כל מי שסיפרתי לו התרגש יחד איתי, חיבק, תמך ואמר מילה טובה, באחד מהימים נכנסתי לחדר של המנהלת שלי ושיתפתי אותה בכל מה שעברתי בתקופה האחרונה וביציאה שלי מהארון, זו הייתה פעם ראשונה שקיבלתי תגובה קצת קרה, חצי חיוך והרגשתי שיש מתח באוויר.

לא נתתי לדבר להשפיע עליי יותר מידי כי הייתי בשיא ההתרגשות והרגשתי שאחרי שעשיתי צעד כזה מפה כל הדלתות נפתחות והכל אפשרי, הייתי מאושר והמשכתי בכל הכוח.

נתן, בן הזוג שלי נכנס לחיי ופתאום הרגשתי שלם, הרגשתי שאני חי את האמת שלי, עושה ונמצא רק איפה שטוב לי. עברו להם כמה חודשים מיום היציאה מהארון ויום אחד בצהריים נתן מתקשר אליי ומספר לי שהוא במיון בבית החולים ושהוא מרגיש ממש רע, בלי לחשוב פעמיים יצאתי מהעבודה, לקחתי מונית ונסעתי מיד לאיכילוב, הרגשתי שאני חייב להיות שם, בכל-זאת זה הבן זוג שלי.

באותו היום החליטו לאשפז אותו על מנת לבדוק שהכל בסדר (והכל היה בסדר בסוף) ואני עם המחויבות העצומה שלי לעבודה אמרתי לנתן שאני קופץ בחזרה לעבודה לסיים כמה דברים ושאחזור הכי מהר שאוכל, בדרך חזרה במונית המנהלת שלי התקשרה ושאלה אותי איפה אני, סיפרתי לה את מה שקרה ואמרתי לה שאני בדרך חזרה, התגובה שקיבלתי בצד השני של הטלפון הייתה מזעזעת, קיבלתי צעקות ומלא כעס על כך שעזבתי בלי לעדכן אותה ושזה לא מעניין מה קרה, אני לא זז בלי לדבר איתה לפני.

קיבלתי את הדברים אבל נשארתי בשוק מהתגובה ומהדרך שהדברים נאמרו, בתוך תוכי הייתי בטוח שתהיה הבנה ואפילו הייתה לי ציפייה שהיא תשאל לשלומו, אבל לא כך היו הדברים, ומאז כמו כדור שלג, היחסים בנינו התחילו להתדרדר, חוויתי מלא כעס על כל דבר שעשיתי שקשור לחיי הפרטיים, פתאום לראשונה התבקשתי להתחיל לדווח מתי אני מגיע ומתי אני מסיים, הכל הפך להיות מקצועי בלבד והרגשתי שכל הטוב והכיף שהיו לי קודם בעבודה, פשוט נעלמו ועוד במקום שאני מבלה בו את רוב היום שלי, הדבר הזה שבר אותי לחלוטין.

באותה שנה, בחודש יולי 2019 ניהלתי קייטנה במרכז והייתי עמוס ועסוק יותר מתמיד, דווקא אז היחסים שלי ושל המנהלת שלי הגיעו לשרטון והכל התפוצץ בקרב צעקות ואמירות קשות שלי ושלה, פתאום הרגשתי שאני לא יכול יותר לנשום ושנמאס לי, שמתייחסים אליי בצורה כזו שמגיע לי קצת יותר.

עם המחשבה הקשה הזו הלכתי הביתה ואחרי לילה ללא שינה קמתי בבוקר והחלטתי שאני שם סוף לדברים שלא עושים לי טוב בחיים, גם אם מדובר בפרנסה שלי, החלטתי להתפטר.

שיתפתי אנשים בהחלטה וככל ששיתפתי יותר אנשים, ככה הרגשתי שהאוויר מתחיל לחזור לי לריאות, בסיום הקייטנה באמצע חודש אוגוסט התבקשתי להגיע לשיחת גישור ביני לבין המנהלת שלי, הגעתי לשיחה בהחלטה שלמה ומלאה שלא משנה מה קורה אני עוזב ולאחר דין ודברים, שאלו אותי "אז מה אתה אומר ?" "אתה מוכן לתת לזה עוד צ'אנס ?".

אני השבתי בהתרגשות ועם הרבה אוויר שלראשונה בחיי בחרתי בעצמי, בחרתי במה שיעשה לי טוב ולמרות שאני מאוד אוהב את מקום העבודה שלי ואת האנשים שעובדים איתי, למרות כל זה, אני בוחר בעצמי, אני בוחר להיות רק במקומות שיהיה לי בהם נעים וטוב.

הבחירה הקטנה הזו לקום ולעזוב מקום עבודה שינתה לי את החיים וגרמה לי להבין שלקחתי את עצמי כמובן מאליו והגיע הזמן לעצור את הרכבת הזו ולפרגן לעצמי, זו לא פעם ראשונה שאני אומר שלא צריך לקרות משהו מטלטל בחיים על מנת לבחור בעצמך, חשוב לעצור מידי פעם את המרוץ ולשאול את עצמך שאלות ולתת מקום למה שאני באמת רוצה בחיים שלי.

מתי אתם לאחרונה בחרתם בעצמכם ?

שתפו אותי

אם כבר הגעתם עד לפה אז יש לי גם הרצאה מעולה בנושא לנוער וצוותים חינוכיים

מוזמנים להיכנס לקטלוג ההרצאות באתר שלי ולהתרשם