הסוד שלי

עוד מעט יחלפו להם שנתיים מיום היציאה מהארון, כמעט מגיל 20 הרגשתי משיכה לגברים ויצאתי מהארון רק בגיל 37 ,אתם מוזמנים לעשות את החשבון לבד כמה שנים חייתי בסוד.

ככל שהתבגרתי והתחלתי להתנסות במפגשים סודיים עם גברים דרך אפליקציות וצ'אטים כאלה ואחרים, שמירת הסוד הפכה למורכבת יותר וקשה יותר, גם נפשית וגם פיזית. ככל שהסוד נשמר יותר שנים התחלתי להרגיש שאני חי בסרט ושכולם מסתכלים רק עליי ושכולם יודעים מה עשיתי אתמול בלילה וזה הדבר היחידי שכולם מדברים עליו, כל זה בידיעה מלאה שזה רק בראש שלי, אבל הפחד היה גדול יותר מהכל וכשהפחד שלט בי לא משנה מה אמרתי לעצמי, זה לא עזר.

פתאום מצאתי את עצמי עובד בשמירת הסוד שלי 7/24 ,הרגשתי שאני חייב כל הזמן לשקר כמעט על כל דבר על מנת לטשטש עקבות שידעו עליי ועל מי שאני באמת כמה שפחות, גם כשהייתי פוגש כבר מישהו, אז הייתי ממציא לעצמי זהות חדשה לגמרי רק שלא ידע עליי משהו ובטעות נגלה שיש לנו חברים משותפים או משהו שיכול לגלות את הסוד שלי.

אני לא יכול להגיד שבשקר אין משהו קצת ממכר לפעמים (לכולנו נראה לי בא להיות ליום או ערב אחד מישהו אחר), אבל ההבדל בין ערב או יום אחד לבין 17 שנה הוא עצום, בפעם הראשונה ששיקרתי, תחושת האי נוחות נעלמה דיי מהר, אבל כשעשיתי זאת יום-יום ופגעתי בדרך במשפחה, חברים ואנשים יקרים, כל מה שנשאר לך זו תחושת כאב עמוקה שתקועה לך באופן קבוע בגרון.

כל הזמן בדקתי שהתכנית שלי עובדת ושאף אחד לא מצליח לגלות את הסוד שלי, יום אחד הבנתי שיש עוד מישהו שיודע את כל הסודות שלי ,הטלפון שלי. היה בו הכל, התכתבויות עם גברים שהכרתי, מספרי טלפון (שכמובן שהייתי ממציא להם שמות של נשים) שיחות וואטסאפ מוקלטות ואפילו במקרים נדירים תמונה או שתיים עם מישהו היה ממש נחמד והרגשתי צורך לתעד אותנו, אולי מתוך מקום שבו אוכל להרגיש קצת נורמאליות.

ברגע שהבנתי שהטלפון שלי מכיל את הסוד הגדול שלי שמרתי עליו מכל משמר, כאילו זה החיים שלי, כאילו הטלפון שלי זה תינוק שלא יכול להיות שנייה אחת בלי השגחה, אם מישהו היה מבקש לרגע את הטלפון, הייתי ממציא תרוץ למה אני לא יכול, אם הייתי הולך רגע לשירותים במפגש חברתי הייתי לוקח אותו איתי, כשהייתי יוצא לטיולים בצופים הייתי ישן עם הטלפון בכיס המכנס שלי. בקיצור, לא היה סיכוי שהייתי משחרר את הטלפון כי חס וחלילה מישהו אולי יוכל לגלות את הסוד שלי.

לפני כמה ימים בעוד יום עבודה שגרתי רציתי להראות למישהו התכתבות כלשהי בוואטסאפ שלי ופתאום שמתי לב שאני מחזיק את הטלפון אצלי ביד חזק ולא משחרר, בשניות האלה שהוא קרא את ההתכתבות, הלב שלי פעם בהתרגשות ופתאום הבנתי שלמרות שעוד מעט יחלפו להם שנתיים מהרגע שיצאתי מהארון, אני עדיין חי את הפחד הזה שליווה אותי כמעט 17 שנה.

היום אני מבין שלחיות את האמת שלי זה פשוט לחיות בלי פחדים, בלי דאגות וחששות, בלי הסתרות. פשוט לחיות, לשתף ולאהוב, היום אני חי בתחושת הקלה מטורפת שסיימתי לעבוד בשמירת הסוד שלי והתחלתי לעבוד בלחיות את החיים שמגיעים לי.

נראה לי שאפילו הטלפון שלי שמח שאני לא משתמש בו יותר להסתיר את מי שאני באמת,

ועכשיו מילה לכל מי שקורא את זה ומסתיר איזשהו סוד, תחשבו את מי אתם יכולים לשתף , אל תישארו עם הסוד הזה לבד, זה לא בריא ואין שום סיבה שבעולם לא לחיות את האמת שלכם, גם אם אתם חושבים

שהעולם יקרוס - אספר לכם סוד, הוא לא.