האוכל של אמא

כתבתי את הטקסט הזה לפני שלוש שנים בערך, כשהייתי בשיא תקופת טיפולי הכימותרפיה וההקרנות, היום, אחרי עבודה מעמיקה עם עצמי אני מרגיש בנוח לשתף אתכם וזה אפילו בא בדיוק בזמן, רגע לפני שנציין את יום המשפחה שבעבר היה רק יום האם.

אז הבלוג הזה מוקדש באהבה לאמא המהממת שלי.

"הפחד תמיד היה חלק מאוד גדול מהחיים שלי אפילו בעשייה של הצעדים הכי קטנים, מבחוץ הכל נראה נוצץ, הכל מתקתק ועובד, החיים שלי הולכים במסלול בטוח ומושלם, אבל מבפנים הפחד שלט והוא זה שקיבל החלטות במקומי.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך אפשר לחיות כל כך הרבה שנים בפחד תמידי, אז אני מצאתי דרכים שונות להתמודד, לא שאני מעודד אתכם להתנהל בצורה כזו, אבל אני מרגיש צורך עז לשתף ולדבר על הפחד הזה ועל הדרך שבחרתי להתמודד מולו.

אחת ההחלטות שעשיתי לפני ארבע שנים הייתה לראשונה לעבור ולגור לבד (כשאני חושב על זה גם הצעד הזה לא נעשה בהחלטה מלאה שלי אלא מכורח הנסיבות), כמעט כמו כל החלטה שלי בחיים נדחפתי לתוך ההחלטה הזו אבל ידעתי שאחרי עשר שנים שגרתי עם שותפות (שבמקרה הן גם החברות הכי טובות שלי), אני חייב לעשות את הצעד הזה ולחיות לבד, להרגיש את הלבד הזה בעצמות כדי שאולי זה יזיז משהו בחיים שלי מתוך תחושה עמוקה שמשהו חייב לזוז, שהפחד הזה שקובע בשבילי את סדר היום חייב להיפסק, אז עברתי לגור לבד ואין לכם מושג כמה שזה הזיז או יותר נכון הרעיד לי את החיים.

לראשונה בחיי התמודדתי עם הפחד הכי גדול שלי – להיות לבד. הלבד הזה הביא איתו לראשונה להחלטה שצריך להתעסק בגוף שלי ולבדוק דברים שהטרידו אותי שנים קודם לכן וכך גם גיליתי שיש לי סרטן והתחלתי בטיפולים. הלבד הזה הביא אותי להתעסק במציאת זוגיות והתחלתי לצאת לדייטים ולהשקיע המון זמן ומחשבה בנושא (לא שיצא מזה משהו אבל עצם זה שהתחלתי להתעסק בזה גרם לי לחשוב בכלל על מה אני רוצה ולמה אני לא מוצא). הלבד הזה הביא איתו את הפחד מלהפסיק לחיות בצל ולחיות את מי שאני באמת. הלבד הזה הביא אותי לקצה ולראשונה ביקשתי עזרה ולהלכתי לטיפול פסיכולוגי. הלבד הזה הוציא אותי מהארון וגרם לי לפגוש את אהבת חיי.

כשאתה כותב אז הכל נשמע כאילו זה קרה מהר ואיזה כיף ומהמם שזה מה שקרה, אבל כל הדבר הזה לקח כמעט שלוש שנים שבהן התמודדתי לרוב לבד (תמיד היו שם חברים ומשפחה אבל התחושה בסופו של יום הייתה בודדת) בתוך המערבולת הזו, לאורך הדרך היו דברים קטנים שניחמו וחיזקו, אחד מהדברים הללו היה האוכל של אמא שלי. כל פעם שחזרתי הביתה ללבד שלי, הייתי פותח קופסה של אוכל של אמא ומחמם.

בזמן שהייתי יושב ואוכל את האוכל הטעים של אמא שלי, הייתי מרגיש שאני הכי לא לבד, שאמא שלי ועוד הרבה אנשים שאוהבים אותי נמצאים שם ומחזקים אותי בדרך שלי, אבל היה שם משהו הרבה יותר גדול מאוכל טעים וחיזוק, היה שם ידיעה שלא משנה מי אתה ומה הדרך שבחרת בה, בחיים תמיד יהיה שם מישהו שאוהב אותך ורוצה שיהיה לך טוב.

כשאמא שלי מבשלת, מרגישים את כל האהבה שהיא מכניסה לתוך האוכל והדבר הזה הצליח לחדור אותי ולתת לי הרגשה של מסוגלות וכוח להמשיך בדרך, אז אולי זו גם הזדמנות בשבילי להגיד לאמא שלי תודה, תודה על זה שהיא תמיד שם בשבילי, תודה על זה שהיא מכילה, דואגת ומזכירה לי כל הזמן שהיא אוהבת אותי, תודה על מי שאני ושהכי חשוב זה שאהיה מאושר. אבל זו בעיקר הזדמנות לספר לאמא שלי שהאוכל, האהבה והאומץ שלה בסיפור שלי גרמו לי להתמודד בגבורה עם הפחד האישי שלי ושהגיע הזמן להגיד לעולם שמגיע לי יותר."

זה הטקסט שכתבתי לעצמי לפני שלוש שנים, חשוב לי לסיים ולהוסיף שלפני כמה שבועות באחד מסופי השבוע החורפיים אמא שלי הביא לי סיר של מרק עדשים, ממש את כל הסיר פיזית (מה שאמא שלי בדרך-כלל לא עושה), כששמתי את הסיר על הגז וחיממתי לעצמי את המרק לא יכולתי שלא להתרגש ולהיזכר בימים שהאוכל הזה היה משהו שהייתי מחכה לו בסוף יום מתיש של טיפולים או סתם יום של לבד.

אם גם אתם הרגשתם או מרגישים לבד, תזכרו כל הזמן שיש הרבה אנשים שפגשתם בדרך שאוהבים אתכם ודואגים לכם ורוצים שיהיה לכם טוב, אל תהססו לרגע לבקש עזרה ותמצאו דרכים בהם תוכלו להתנחם, הכי חשוב תזכרו שזה עוד חלק במסע הזה של החיים ולפעמים, הלבד הזה יהיה המקפצה שלכם בעתיד.

אשמח לשמוע תגובות ומחשבות...