צלקת

אני חושב שהגיע הזמן לדבר עליה. נכון שהיא לא נראית לעין, אבל הנוכחות שלה מורגשת כל יום ולמי שאולי פחות מכיר, אז אני מתכוון לצלקת שלי בחזה ואולי חשוב בעצם לקחת אתכם ארבע שנים אחורה. ביום שגרתי לחלוטין גילתי שיש לי סרטן השד, לאחר מספר בדיקות הוחלט כצעד ראשון לעבור ניתוח כריתת שד ובאותו יום נולדה לה צלקת חדשה וגדולה, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה.

בימים הראשונים היה לי מאוד קשה להסתכל במראה ולהכיר בצלקת החדשה, סירבתי להבין שהגוף שלי השתנה. שכך זה יישאר לתמיד, שאין אפשרות לחזור לאחור והדבר היחיד שניחם אותי באותם ימים היא המחשבה שזה מאחורי ואני בריא ואין יותר חשוב ומשמח מזה, אבל הצלקת תמיד הייתה שם והזכירה לי בכל יום את הימים הקשים לפני שהיא הגיעה לחיי.

כל פצע משאיר אחריו סימן כלשהו, אבל ישנם סוגים שונים של צלקות. לפעמים העור נרפא בצורה טובה ונשארת צלקת שקשה לראות, אבל תמיד נותרת צלקת. העור שנפגע אינו נבנה מחדש באותה דרך בה הוא נבנה בפעם הראשונה וכך גם בחיים שלנו גם אם הצלקת אינה נראית לעין, כל דבר שאנו עוברים בחיים משאיר סימן כלשהו. משאיר זיכרון שנצרב ולא משנה כמה נדחיק הוא תמיד יהיה שם.

כשהייתי נער הינו משחקים משחק מטופש שבו כל אחד מראה את כל הצלקות שיש לו בגוף ומספר מה גרם לצלקת הזו ומה הוא אוהב בה (ילדי צופים לכו תבינו) ולי לא היו יותר מידי סיפורים ובאחת הפעמים כששיחקנו את המשחק, החלטנו לשנות את חוקי המשחק ושכל אחד יגיד איזה צלקת הוא היה רוצה שתהיה לו ואני מיד קפצתי, כי סוף סוף אני יכול להיות חלק מהמשחק ואמרתי שהייתי רוצה, שאם כבר תהיה לי צלקת, אז שתהיה מרשימה גדולה ובמקום בולט.

כמה שנים טובות לאחר מכן יצאתי מחדר הניתוח והסתכלתי לראשונה על הצלקת שלי בחזה, נזכרתי במשחק המטופש הזה ולא הרגשתי נלהב, אפילו לא לשנייה אחת. הרגשתי שהייתי רוצה לחזור לפעם ההיא שלא היה לי מה לספר והפעם, הייתי שמח להיות מחוץ למשחק.

ככל שהזמן חלף למדתי לאט לאט לאהוב את הצלקת שלי ולחיות איתה בשלום, עד הרגע שבו החלטתי לחזור לחיפוש האינסופי אחר זוגיות. נכנסתי לאפליקציה ובדיוק אחרי דקה של שוטטות פנה אלי מישהו וכתב לי "היי אשמח להכיר יכול לשלוח תמונה" (הייתי עדיין עמוק בארון ולא הייתה לי תמונה בפרופיל), חשבתי שהוא ממש חמוד ושלחתי תמונה של עצמי לא עברו שתי שניות והוא כותב לי "אתה חמוד אבל אשמח לקבל תמונה בלי חולצה" ואז נחנקתי, איך אשלח לו תמונה שלי בלי חולצה כשהגוף שלי נראה מוזר?

לא רציתי לפספס אותו (בכל זאת עברתי שנתיים קשות של טיפולים וכו... וסקס? לא היה שם 😊) , ביקשתי ממנו שתי דקות ואני כבר חוזר אליו בינתיים התחלתי בניסיונות לצלם את עצמי ללא חולצה ואיכשהו אולי להסתיר את צד ימין, אבל אז אמרתי לעצמי "רגע, אם ניפגש, אני לא אוכל להסתיר" אז ניסיתי לצלם תמונה רגילה ופשוט לספר את האמת, רגע לפני שעשיתי "שלח" לתמונה התחלתי ממש לרעוד, חששתי מאוד מהתגובה ולמרות הכל, תפסתי אומץ לחשתי לעצמי "על החיים ועל המוות" ושלחתי. בצד השני דממה, עברו להן חמש דקות עד שקיבלתי תגובה בהן הרגשתי שכל שניה היא נצח והגוף שלי בסטרס מטורף, לאחר חמש דקות הוא כותב "סורי אחי לא מתאים", התפרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי פגום.

לאחר מספר ימים החלטתי שאני לא נותן להרגשה הזו להשפיע עליי והמשכתי בכל הכוח בעבודה ובחיים, דאגתי שהכל יהיה מושלם בידיעה שאם יש בי משהו "פגום" כל השאר בחיי יהיה פשוט מושלם. אבל זה לא החזיק הרבה זמן, כי בסופו של דבר הכמיהה לזוגיות ואהבה הייתה חזקה מהכל והחלטתי לקחת נשימה עמוקה ולנסות שוב, אבל הפעם בלי שום תמונות חשופות, רק אני וזהו ואז פגשתי את נתן (וזה כבר לבלוג אחר שיגיע בהמשך).

עברו להן ארבע שנים מאז שנולדה לי צלקת חדשה בחיים ולפני שנה הרופא של אמר לי שעכשיו כבר אפשר להתחיל לתקן, שעכשיו כבר אפשר לשחזר ולנסות להחזיר את הגוף שלי להראות קצת כמו שהוא היה נראה לפני. פחדתי וחששתי, רגע אני כבר אוהב את הצלקת שלי ומה עכשיו להיפרד? אבל הדחף למחוק את העבר ולא להסתכל בכל יום במראה ולהיזכר בטראומה היה גדול יותר וכך יצאתי לדרך, עברתי שלושה ניתוחים של מילוי שומן בשד על מנת לתת לו מעט נפח (לפני כן הוא היה שקוע פנימה) ואחרי תקופת החלמה ארוכה לפני כחודש, עברתי את השלב האחרון בשחזור והוא קעקוע תלת מימד של פיטמה (כן כן, יש דבר כזה ומישהי שזו העבודה שלה), כעבור שבוע הורדתי את החבישה, הבטתי במראה ופרצתי בבכי, לא האמנתי שהגוף שלי חזר להראות כמו לפני ארבע שנים, לא במאת האחוזים, אבל בתשעים אחוזים וההתרגשות הייתה עצומה.

הסתכלתי במראה וראיתי את השינוי, אבל גם המשכתי לראות את הצלקת, יש דברים שלא משנה כמה נטשטש, נמחק ונסתיר תמיד יהיו שם צרובים לנו בזיכרון חזק חזק. והיום? הזיכרון שלי מהצלקת הוא זיכרון שלא ארצה לשכוח אף פעם, כי הוא מזכיר לי תקופה שבה הפכתי להיות אדם חופשי, שבה הפכתי להיות אדם טוב יותר, שבה הפסקתי להסתתר והתחלתי לחיות.

אם גם לכם יש צלקות, בין אם נראות לעין ובין אם לא, אל תסתירו אותן, תנו להן את המקום שהן צריכות וקחו אותן למקום של צמיחה ואהבה בחייכם.

מוזמנים להגיב ולשאול שאלות כאן או בפרטי